קיר הזכוכית
כשסיימה, נטלה את הסל ופנתה כמנהגה לחנות הסמוכה, לקנות מצרכים לסעודה המשפחתית. כשחזרה, ניתקע המפתח בחור המנעול והדלת לא נפתחה. סובבה שוב, ניסתה בכה ובכה, וכשלא עלה בידה, צלצלה בפעמון. כשהדלת לא נפתחה גם הפעם, צלצלה שנית, והמשיכה בצלצולים הולכים ומתמשכים, ואף דפיקות בדלת, תחילה רפות ואחר חזקות יותר ויותר. כשהצמידה אוזנה לצותת, שמעה מבעד לדלת הסגורה קולות עמומים של המולה וצחוק וקרקוש כלי מזון. כשצלצלה שוב, הדהד הצלצול באוזניה, רם וצורם כזעקה. לבסוף נשמעו צעדים הולכים וקרבים, ובעלה פתח, כשמבט התימהון שעל פניו מתחלף בכעס. שאל: "מי את ולמה באת להטרידנו"? פתחה פיה להשיב, אך ילדיה שעמדו לצידו החרו אחריו: "מי האישה הזו"? משלא זכו במענה, אמר בעלה בכעס: "הרי לא נוכל להכניס אישה זרה לבית, ובעיקר לא באמצע סעודה משפחתית". אמרה: "והרי אשתך אני, והרי אמכם אני". אמרו הילדים: "אמנו הלכה לפני שנים רבות ולא שבה, וגם אין אנו בטוחים כלל שאמנם הייתה אמנו, כי לו הייתה, כיצד אפשר שנולדנו יתומים? ואת, הטוענת כאן בחוצפה כי אמנו את, מה סימנים יש לך שאמנם אמת בפיך"? אמרה: "האם אינכם מכירים שדיים אלה שהיניקו אתכם, עיניים אלה שלא נעצמו בלילות נדודים כשחליתם, ולב זה שפירפר מחרדה לגורלכם"? אמרו: "אין סימנים אלו מקובלים עלינו שהרי הם עמומים מאד ועל כן אינם מוכיחים דבר, ואנו, שמזה שנים רבות מתכוננים למשפט הגדול, אוספים אנו ראיות, ומקבצים חטא אל חטא לעדות נגד אמנו, הרי שדברייך לא מותירים בנו כל רושם". אמר הבעל: "למרות שניכר בך שאת אישה בעלת צרכים גדולים ואנו משפחה צנועה, באם את מתעקשת להיכנס, בכל זאת נאפשר לך להישאר, ולו עד המשפט". אמרו הילדים: "ואם אמנו לא תשוב, תעמדי את למשפט במקומה, כי את, או היא, בשבילנו היינו הך, שהרי שתיכן זרות". באומרם כך, הכניסוה לחדר קטן ואטום ובו קיר זכוכית, ונעלוה שם. יומם ולילה צופה הייתה בחייהם מבעד לקיר השקוף, ראתה אותם כשהם אוכלים וישנים, צוחקים ובוכים ומקימים משפחות, הולכים ומזקינים. גם בעלה ישב עמם בחדר הגדול, והיה צוחק ואוכל, אוכל וצוחק, ישן ומזקין. כעצמו יסוריה, הייתה הולמת באגרופים קמוצים בקיר הזכוכית עד זוב דמה, עד שלבסוף קרבו לזכוכית ושאלוה ברוגזה: "מה לך אישה, האם צרכייך אינם מסופקים, החסרים לך מזון ומשקה"? אמרה להם: "קחוני עמכם לחדר הגדול, כי קר לי כאן לבדי". אמרו לה: "דבר זה שאת מבקשת אינו אפשרי כלל, שהרי אמרנו לך כי אנו אוספים עדויות נגדך למשפט הגדול, ואל לך להסיח דעתנו מן העיקר. ומלבד זה, מעולם לא הבטחנו לך חום, שהרי ביתנו לא היה מוסק מעולם". אמרו, ופרשו לעניניהם.
כשסיימה, נטלה את הסל ופנתה כמנהגה לחנות הסמוכה, לקנות מצרכים לסעודה המשפחתית. כשחזרה, ניתקע המפתח בחור המנעול והדלת לא נפתחה. סובבה שוב, ניסתה בכה ובכה, וכשלא עלה בידה, צלצלה בפעמון. כשהדלת לא נפתחה גם הפעם, צלצלה שנית, והמשיכה בצלצולים הולכים ומתמשכים, ואף דפיקות בדלת, תחילה רפות ואחר חזקות יותר ויותר. כשהצמידה אוזנה לצותת, שמעה מבעד לדלת הסגורה קולות עמומים של המולה וצחוק וקרקוש כלי מזון. כשצלצלה שוב, הדהד הצלצול באוזניה, רם וצורם כזעקה. לבסוף נשמעו צעדים הולכים וקרבים, ובעלה פתח, כשמבט התימהון שעל פניו מתחלף בכעס. שאל: "מי את ולמה באת להטרידנו"? פתחה פיה להשיב, אך ילדיה שעמדו לצידו החרו אחריו: "מי האישה הזו"? משלא זכו במענה, אמר בעלה בכעס: "הרי לא נוכל להכניס אישה זרה לבית, ובעיקר לא באמצע סעודה משפחתית". אמרה: "והרי אשתך אני, והרי אמכם אני". אמרו הילדים: "אמנו הלכה לפני שנים רבות ולא שבה, וגם אין אנו בטוחים כלל שאמנם הייתה אמנו, כי לו הייתה, כיצד אפשר שנולדנו יתומים? ואת, הטוענת כאן בחוצפה כי אמנו את, מה סימנים יש לך שאמנם אמת בפיך"? אמרה: "האם אינכם מכירים שדיים אלה שהיניקו אתכם, עיניים אלה שלא נעצמו בלילות נדודים כשחליתם, ולב זה שפירפר מחרדה לגורלכם"? אמרו: "אין סימנים אלו מקובלים עלינו שהרי הם עמומים מאד ועל כן אינם מוכיחים דבר, ואנו, שמזה שנים רבות מתכוננים למשפט הגדול, אוספים אנו ראיות, ומקבצים חטא אל חטא לעדות נגד אמנו, הרי שדברייך לא מותירים בנו כל רושם". אמר הבעל: "למרות שניכר בך שאת אישה בעלת צרכים גדולים ואנו משפחה צנועה, באם את מתעקשת להיכנס, בכל זאת נאפשר לך להישאר, ולו עד המשפט". אמרו הילדים: "ואם אמנו לא תשוב, תעמדי את למשפט במקומה, כי את, או היא, בשבילנו היינו הך, שהרי שתיכן זרות". באומרם כך, הכניסוה לחדר קטן ואטום ובו קיר זכוכית, ונעלוה שם. יומם ולילה צופה הייתה בחייהם מבעד לקיר השקוף, ראתה אותם כשהם אוכלים וישנים, צוחקים ובוכים ומקימים משפחות, הולכים ומזקינים. גם בעלה ישב עמם בחדר הגדול, והיה צוחק ואוכל, אוכל וצוחק, ישן ומזקין. כעצמו יסוריה, הייתה הולמת באגרופים קמוצים בקיר הזכוכית עד זוב דמה, עד שלבסוף קרבו לזכוכית ושאלוה ברוגזה: "מה לך אישה, האם צרכייך אינם מסופקים, החסרים לך מזון ומשקה"? אמרה להם: "קחוני עמכם לחדר הגדול, כי קר לי כאן לבדי". אמרו לה: "דבר זה שאת מבקשת אינו אפשרי כלל, שהרי אמרנו לך כי אנו אוספים עדויות נגדך למשפט הגדול, ואל לך להסיח דעתנו מן העיקר. ומלבד זה, מעולם לא הבטחנו לך חום, שהרי ביתנו לא היה מוסק מעולם". אמרו, ופרשו לעניניהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה