היכן כולם?

אני פותחת את הבלוג... 0 תגובות. למחרת...0. וכך הלאה.

הי, מדוע אתם לא מגיבים? זה לא מעניין? לא עדכני? מוגש לא יפה?  נו..תגיבו כבר... אני מיואשת מן הבלוג הזה, מה עושים?

היכן מאות חברי מהרשתות החברתיות למיניהן? היכן כולם? היכן אני? בדידות? אני? רק אתה המחשב חברי? אוף!
סתם.

מתוך ויקיפדיה אודותי

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%94_%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%91

רעֵבַת רחם

http://www.getit.co.il/BN_Direct/46526/

ספור קצר

קיר הזכוכית


כשסיימה, נטלה את הסל ופנתה כמנהגה לחנות הסמוכה, לקנות מצרכים לסעודה המשפחתית. כשחזרה, ניתקע המפתח בחור המנעול והדלת לא נפתחה. סובבה שוב, ניסתה בכה ובכה, וכשלא עלה בידה, צלצלה בפעמון. כשהדלת לא נפתחה גם הפעם, צלצלה שנית, והמשיכה בצלצולים הולכים ומתמשכים, ואף דפיקות בדלת, תחילה רפות ואחר חזקות יותר ויותר. כשהצמידה אוזנה לצותת, שמעה מבעד לדלת הסגורה קולות עמומים של המולה וצחוק וקרקוש כלי מזון. כשצלצלה שוב, הדהד הצלצול באוזניה, רם וצורם כזעקה. לבסוף נשמעו צעדים הולכים וקרבים, ובעלה פתח, כשמבט התימהון שעל פניו מתחלף בכעס. שאל: "מי את ולמה באת להטרידנו"? פתחה פיה להשיב, אך ילדיה שעמדו לצידו החרו אחריו: "מי האישה הזו"? משלא זכו במענה, אמר בעלה בכעס: "הרי לא נוכל להכניס אישה זרה לבית, ובעיקר לא באמצע סעודה משפחתית". אמרה: "והרי אשתך אני, והרי אמכם אני". אמרו הילדים: "אמנו הלכה לפני שנים רבות ולא שבה, וגם אין אנו בטוחים כלל שאמנם הייתה אמנו, כי לו הייתה, כיצד אפשר שנולדנו יתומים? ואת, הטוענת כאן בחוצפה כי אמנו את, מה סימנים יש לך שאמנם אמת בפיך"? אמרה: "האם אינכם מכירים שדיים אלה שהיניקו אתכם, עיניים אלה שלא נעצמו בלילות נדודים כשחליתם, ולב זה שפירפר מחרדה לגורלכם"? אמרו: "אין סימנים אלו מקובלים עלינו שהרי הם עמומים מאד ועל כן אינם מוכיחים דבר, ואנו, שמזה שנים רבות מתכוננים למשפט הגדול, אוספים אנו ראיות, ומקבצים חטא אל חטא לעדות נגד אמנו, הרי שדברייך לא מותירים בנו כל רושם". אמר הבעל: "למרות שניכר בך שאת אישה בעלת צרכים גדולים ואנו משפחה צנועה, באם את מתעקשת להיכנס, בכל זאת נאפשר לך להישאר, ולו עד המשפט". אמרו הילדים: "ואם אמנו לא תשוב, תעמדי את למשפט במקומה, כי את, או היא, בשבילנו היינו הך, שהרי שתיכן זרות". באומרם כך, הכניסוה לחדר קטן ואטום ובו קיר זכוכית, ונעלוה שם. יומם ולילה צופה הייתה בחייהם מבעד לקיר השקוף, ראתה אותם כשהם אוכלים וישנים, צוחקים ובוכים ומקימים משפחות, הולכים ומזקינים. גם בעלה ישב עמם בחדר הגדול, והיה צוחק ואוכל, אוכל וצוחק, ישן ומזקין. כעצמו יסוריה, הייתה הולמת באגרופים קמוצים בקיר הזכוכית עד זוב דמה, עד שלבסוף קרבו לזכוכית ושאלוה ברוגזה: "מה לך אישה, האם צרכייך אינם מסופקים, החסרים לך מזון ומשקה"? אמרה להם: "קחוני עמכם לחדר הגדול, כי קר לי כאן לבדי". אמרו לה: "דבר זה שאת מבקשת אינו אפשרי כלל, שהרי אמרנו לך כי אנו אוספים עדויות נגדך למשפט הגדול, ואל לך להסיח דעתנו מן העיקר. ומלבד זה, מעולם לא הבטחנו לך חום, שהרי ביתנו לא היה מוסק מעולם". אמרו, ופרשו לעניניהם.

העץ הפולני - TheMarker Cafe

העץ הפולני - TheMarker Cafe

שיר אהבה

קַח אוֹתִי מִמֶּנִּי

וְשִים בְּשֶׁלְךָ

אַל תְּבַזְבֵּז חֲלוֹמוֹת

עָשָׂה בָּהֶם שִׁימּוּשׁ אֶחָד לְאֶחָד

כְּשֶׁהַעוֹר לֹא יַפְרִיד עוֹד בֵּינֵינוּ

נִּפְתַּח מִפְעָל לִכְנָפַיִם,

מַלְאָכִים יִשְׁתָאוּ לָנוּ

עֲנָנִים מַצָּע אַהֲבָתֵנוּ

כְּשֶׁנִּהְיֶה לְאֶחָד נוּכָל לַזִקְנָה

גַּם הַמָּווֶת

לֹא יַפְחִידֶנּוּ

קַח אוֹתִי מִמֶּנִּי

אַל תִּיתֵּן לְפִיכָּחוֹן לְהַפְרִיעַ

עָצוֹם הַעֵינַיִים -

תַּן לְאַשְׁלָיוֹת לָבוֹא

שערי נפש - הדרכה לכתיבת זכרונות לילדי שואה

שערי נפש

הדרכה מאת: חוה ניסימוב

www.yaldei-shoa.net

שערי נפש

חוה ניסימוב

2 w w w . y a l d e i - s h o a . n e t

הקדמה

שנים רבות לא רצינו לזכור ולספר את הספור הכואב של ילדותנו .

לא יכולנו וגם לא היה מי שיקשיב .

עתה, רבים מאתנו כבר רוצים לזכור ולספר, גם יש מי שרוצים

להקשיב .

על כן זו ההזדמנות שלנו, להתחבר לעצמנו, לחוות את המסע הכואב,

ולהמשיך הלאה במשנה כוח . חשוב להנציח את ספורינו המיוחדים

לילדינו, לחֶברה ולדורות הבאים, למען יזכרו את אשר החמצנו וגם

השגנו .

אני מקווה כי אתר זה יעזור לכולנו להתחבר לעבר שלנו ויאפשר כתיבה

בדרך מיוחדת; לא עובדות בלבד אלא גם רגשות .

מילים כמו "כאב", "פחד", "נטישה", "קיפוח", תחושה של " ילדים

זקנים", אשמה על שנשארנו בחיים, הרצון להיות "ילדים טובים",

תחושה תמידית של "זיוף ומסכות", קושי ביצירת אינטימיות עם עצמנו

ועם אנשים קרובים והרצון הבלתי נידלה להיות אהובים –

כל אלה מוכרים לי מעצמי ומשיחות עם עשרות ילדי שואה .

אני מאמינה כי הם מוכרים לכולנו .

בצד מילים אלה, קיימות גם מילים אחרות כמו "כוח", "חיים

נורמטיביים", "הקמת משפחות", "לימודים וקריירה", "שאיפה להצלחה"

ולעומתם - או לעיתים יד ביד עמם, פוסעות המילים "ריקנות", והליכה

כואבת על גשר צר "על פי תהום ".

שערי נפש נפתחים וכולנו מוזמנים לצלול פנימה ולהעלות את

הזיכרונות שלנו בעזרת ה"שערים" המוצעים . כל "שער" הוא נושא רחב

ופתוח והוא הזמנה מודרכת לכתיבת זכרונות. ניתן להתחבר ל"שערים"

ולטייל באופן חופשי בין שבילי הזכרון .

שערי נפש

חוה ניסימוב

3 w w w . y a l d e i - s h o a . n e t

מוצגת כאן הדרכה בסיסית כהצעה בלבד :

אפשר לקחת אותה בשלמות או להיעזר בחלקים ממנה - לדלג על חלק

מן השערים ו/או להוסיף אחרים .

יהיו כאלה בינינו היכולים בעזרת האתר ו"השערים", לכתוב ולהקליד

את הזכרונות בצורה עצמאית. כמו כן לחפש באינטרנט חומר רלוונטי

עבורם :

על העיר שלהם, העיירה, תמונות וחפצים שונים ממוזיאונים, ועוד .

ניתן יהיה גם לסרוק תמונות משפחתיות מאז ועד היום . אולי גם להוסיף

עבודות שורשים של הנכדים .

ילדי השואה שיתקשו בכתיבה עצמאית, יוכלו להעזר בבני משפחה

ובמתנדבים, צעירים ומבוגרים .

יתכן כי בני דורות ההמשך, בנים בנות ונכדים ונכדות ,

ירצו להוסיף משלהם למסע .

האם הדפים שימולאו על ידינו יוחבאו בארון? או יונצחו בקרב בני

משפחה? חברים? ואולי בסיום הכתיבה תוציאו ספר לקהל קוראים

רחב, או כולנו נאסוף את הספורים שלנו אשר כמו פנינים מפוזרים

ברחבי הארץ, והם יקובצו למחרוזת אחת, שהיא ספורם של ילדי

השואה בישראל ?

ימים יגידו .

אני מקווה כי אתר זה יפתח שערים למסע משמעותי אל תוך עצמנו ,

ויאפשר לכולנו לצאת מחוזקים .

שערי נפש

חוה ניסימוב

4 w w w . y a l d e i - s h o a . n e t

לכל איש יש שם

כשילד נולד נותנים לו שם. לפעמים על שם סבא או סבתא, או סתם שם

יפה שבחרו ההורים . כשנאלצנו להסתתר בזמן המלחמה, לרבים מאתנו החליפו את השם כי

זה היה חלק מן ההסתתרות, חלק מהזהות הבדויה ומן ההכרח להפוך

פתאום למישהו אחר. למישהי אחרת . נלקח מאתנו דבר יקר . לאחר המלחמה הוחזר לנו בדרך כלל השם הקודם. לא כולם רצו את

שמם בחזרה . רבים כבר לא זכרו את שמם הקודם ולפתע נאלצו לשוב למה שכבר

שכחו . עם העלייה ארצה הוחלף השם לשם עברי. היו מעטים אשר נלחמו

בחירוף נפש והצליחו להציל את שמם. רובנו קבלנו שם חדש . מי נתן לנו את שמנו הראשון? על שם מי נקראנו ? האם הזהות שלנו קשורה בשמנו? האם חילופי השם הרעידו את

זהותנו כמו רעידת אדמה ? מה הרגשנו בחילופי השמות בימים ההם? ומה הרגשנו כשניתן לנו שם

עברי : גאווה, כעס, רגש אחר? האם אנו אוהבים את שמנו ? הישן? החדש ?

שערי נפש

חוה ניסימוב

5 w w w . y a l d e i - s h o a . n e t

בסמטת הריח

משב ריח פתאומי יכול לעורר זיכרונות: ריחות של תבשיל אהוב מבית

אבא אמא , ריח בושם של אדם אהוב, ריח יער אחרי גשם, פרח מסוים ... כל אלה יכולים להציף אותנו כשאנו לא מוכנים ולא מוגנים, וכבר אנחנו

שם , וכל מרחבי הזמן כלא היו, ואנחנו במקומות שחשבנו שכבר אבדו

לעד, והנה הם כאן אתנו , ברורים ומוחשיים עד כאב . בסמטת הריח נוכל להלך הלוך ושוב, לחפש בתוכנו את הריח המסוים

והמיוחד

הנושא אותנו על כנפיו לעבר זיכרונות רחוקים . נוכל לתאר את בית-המשפחה הרחוק וריחותיו: מאכלים אהובים, ריחות

שדה ואחו , נהר ויער, וריחות הפחד והמוות שכמעט נגענו בו .

שערי נפש

חוה ניסימוב

6 w w w . y a l d e i - s h o a . n e t

צעצועים וחפצים

האם היו גם רגעים של שמחה בעולם האפור ההוא ? מסֵפר אותו קראתי, שבו נאספו ראיונות עם ילדי שואה מכל העולם,

מסתבר שהיו גם רגעי שמחה: אהבה לטבע ביער, ידידות שנרקמה,

משחקי ילדים . ב"יד ושם" אפשר למצוא צעצועים וחפצים שונים ש"ניצלו" והגיעו ארצה : בובות, תוף צעצוע, משחק שח-מט, כינור ... היו ילדים שנולדו לפני המלחמה והיו להם צעצועים רבים . גם לאלה

שנולדו לתוך המלחמה היו לעיתים צעצועים וחפצים אהובים . ילדת שואה סיפרה לי, כי עד היום היא שומרת את הצלב שענדה על

צווארה במסתור אצל מציליה הפולנים. היו ילדים שהכינו צעצועים

בעצמם: כמו הילדה שציירה בובה, צבעה, גזרה והשכיבה אותה לישון

בקופסת גפרורים . ספור-זיכרון נוסף: שני ילדים "הצילו" את תאטרון הבובות שלהם

מהגטו, וכאשר הגיעו למוסד הילדים בארץ, לאחר כיבוי האורות, היו

מציגים עלילות מ"שם ".. יש כאלה שיגידו: "למי היה זמן לצעצועים ומשחקים? הצעצועים שלנו

היו נטישה , פחד, ומלחמה על הישרדות". אחרים בכל זאת מתרפקים

על צעצוע אהוב שהיה להם , או צעצוע שהובטח ואי אפשר היה כבר

לקיים . שער זה נפתח לזיכרונות שמחים ועצובים הקשורים בחפצים וצעצועים

שהיו לנו : לפני המלחמה, במהלכה, אחריה . גם אלה שלא היו ואותם כל כך רצינו .

שערי נפש

חוה ניסימוב

7 w w w . y a l d e i - s h o a . n e t

הבכי והכעס

אנחנו, ילדי השואה, שילדותנו פסחה עלינו, מלאים רגשות קיפוח וכעס . אך הכעס מסתתר וקפוא. אין כתובת לכעס: את מי נאשים ? אם בכינו, היה זה רק אל תוך הכרית בלילה . גם לו רצינו לספר את הדברים הקשים שחווינו, בימים ההם לא היה מי

שיקשיב . לאחר מכן הלכנו לצבא, הקמנו משפחות ועוד לפני שהספקנו לגדֵל את

עצמנו, כבר הפכנו להורים . ושוב נדחה הבכי לזמנים אחרים: למדנו, עבדנו, תיפקדנו . היינו בני זוג והורים, והנה אנחנו סבא וסבתא . הגיע זמן הבכי והכעס . גם אם אין כתובת, זה הזמן להביע רגשות אלה ולו רק לעצמנו : נכון, קופחנו . נכון, לא הייתה לנו ילדות . נכון, גורשנו מעצמנו והועברנו כמו חפצים ממקום למקום . נכון, ננטשנו ע"י הורים חיים ומתים . נכון, חווינו חוויות נוראות בשכנות עם המוות . נכון, הקליטה בארץ הייתה קשה אך העמדנו פנים שאנו כמו כולם . נכון, אין את מי להאשים . אבל מותר לצעוק את הכאב, את הבדידות, את הריקנות . אנחנו רוצים להשמיע את הזעקה שלנו . כואב לנו, אנו חשים ריקנות. אנחנו רעבים לאהבה . זהו זמן הבכי, זמן הכעס על קיפוח. לאחר שנבטא רגשות אלה, נמשיך

הלאה , אולי במשנה כוח . זה השער המזמין לספר מה הרגשנו, מה הדחקנו, ומה כבר מותר

עכשיו , כי אנחנו מרשים לעצמנו .

שערי נפש

חוה ניסימוב

8 w w w . y a l d e i - s h o a . n e t

מסכות

מסֵכות יכולות לעורר אסוציאציה של שמחה או עצב, אך בעיקר של

הסתרה. המסכות כמסכים המסתירים אותנו מאחרים ולפעמים גם

מעצמנו . רבים מבינינו הסתתרו באמת: היו כאלה שמצאו מסתור ביערות,

אחרים הוסתרו בזהות בדויה במנזרים ובכפרים אצל איכרים. היו כאלה

שנאלצו לקבל שם חדש , ללמוד להתפלל לישו, לענוד צלב על הצוואר.

אסור היה להיות מי שאנחנו. אבל מי היינו אנחנו ? בניגוד למבוגרים, שגיבשו את זהותם לפני המלחמה - אנחנו, הילדים,

נולדנו לתוך התוהו. החליפו לנו שמות והורים, ידענו להתאים עצמנו

כמו זיקיות לסביבה, לסכנה, לתפקוד בתוך פחד ונטישה . בתום המלחמה, שוב נלקחנו. העבירו אותנו. הגענו ארצה וכאן שוב

עטינו מסֵכות חדשות: בכל כוחנו רצינו להיות צברים, להיות כמו כולם.

הצלחנו. כמעט . אבל לא פעם שכחנו מי אנחנו, לעיתים כבר לא ידענו מה הרצונות

שלנו . אך גם המסכות שלנו יכולות להיות אנחנו, שהרי אנו בוחרים במסכה זו

או אחרת . מישהו אחר שאינו אנחנו בוחר במסכות אחרות. כואב לנו, כי

המסכה נשארת כאשר הסיטואציה שהולידה אותה נגמרת, ואז המסכה

כמו קפואה, לא מאפשרת לנו לנשום ולצמוח. לדוגמא: לילד בשואה

אסור היה לבכות ולהביע רגשות. כיום כמובן כבר מותר אם נרשה

לעצמנו, אך חלקנו ממשיכים לאמץ את המסכה הקפואה. דוגמא

נוספת: פעם היינו צריכים להיות טובים ולרַצות אחרים על מנת לשרוד.

כיום כבר לא, בכל זאת רבים מאתנו ממשיכים להלך בשביל האפור

המוכר ומפסידים את שאר הדרכים הירוקות . שער זה מנסה לפתוח הזדמנות למסע אל תוך עצמנו, אל ההסתתרות

והמסכות של פעם, בתקופת המלחמה, ואל אלו שלאחר העלייה ארצה,

וכיום . זו הזדמנות לספר על מסכות הכרחיות בזהות בדויה, אלה שהוכרחנו

לעטות על מנת להינצל . אך בעיקר על מסכות בהרגשה. אז והיום . מה הרגשנו שם כשנאלצנו להסתתר ? מהי תחושתינו כיום, כלפי ההסתתרות ההיא ? אילו מסכות עטינו על עצמנו לאחר העלייה ארצה ? אילו מסכות ממשיכות להסתיר את פנינו גם כיום ? היש מסכות שהיינו רוצים לקלף ? מה היינו רוצים להַעז לבטא ?

שערי נפש

חוה ניסימוב

9 w w w . y a l d e i - s h o a . n e t

החדר הנעול

זהו שער של סוד שאולי מעולם לא גילינו לאיש. זה חדר נעול שמזה

זמן רב איבדנו את המפתח למנעול שלו. פעם כאב לנו להיזכר, פחדנו,

אולי התביישנו . ואולי רצינו להגן על היקרים לנו. האם נרצה עתה לחפש את המפתח ? אולי הסוד שלנו הוא ההליכה ההיא שם, על גשר צר בין תהומות,

כשמוות היה שכן קרוב? ואולי רגש אשמה עמום על כך שנשארנו

בחיים ואחרים מתו ? האם תחושות הריקנות של "שם" מלוות אותנו גם כיום? האם התהום

ההיא עדיין בתוכנו? האם לפעמים אנו מייחלים למוות? האם אנחנו

מפחדים להשתגע כשנזכור ? למי נספר את הסוד: למשפחה, לחברים, לכל העולם? רק לעצמנו ? ואולי מה שפעם היה סוד אינו זקוק עוד להסתרה ? אולי נגלה בחדר הנעול גם אוצרות נשכחים: אהבה רחוקה שהייתה לנו

כמו גחלילית בחושך, מעשי גבורה שלנו ושל אחרים למעננו ? מה הצבעים השולטים בחדר הנעול, מה החפצים המצויים בתוכו ? ומי האנשים הנחבאים בו? מה ההרגשה להיות בתוכו ? האם יש בנו הכוח להציץ פנימה, ולו מבעד חור המנעול ? מה אנו רואים ?

שערי נפש

חוה ניסימוב

10 w w w . y a l d e i - s h o a . n e t

אנו באנו ארצה

... לבסוף הגענו לארץ מבטחים, לאמא מולדת שכל כך רצינו כי תערסל

אותנו בחיקה ותשכיח את כל הכאב, תנגב את הדמעות ותאמר: "ילד

שלי, ילדה שלי, אני יודעת שסבלתם, אני אוהבת אתכם ". אך לרוב לא כך היה. שוב היינו זרים, שונים, נפחדים . בכל כוחנו התאמצנו להסתיר: את העבר, ההשפלה, הפחד, תחושות

התהום והמוות . רצינו להיות כמו כולם, להיות צברים . מה המחיר ששילמנו? על אלו חלקים מעצמנו ויתרנו ? שער זה פותח הזדמנות למסע ולכתיבה על הקליטה שלנו בארץ : בעיר, בכפר, במוסד ילדים, בקיבוץ: על הכאב, הבדידות וגם על

הניצחון האישי .

שערי נפש

חוה ניסימוב

11 w w w . y a l d e i - s h o a . n e t

השיבה

מה מושך כל כך לשוב ל"שם "? שם נולדנו. שם הייתה לנו משפחה וילדות. שם גרים הגעגועים לטוב

שהיה , לרע שהיה . לא כולם רוצים לנסוע בעקבות הזיכרונות. יש כאלה שמתנגדים באופן

עקרוני ואחרים כועסים או מפחדים. אך רבים מאתנו עוסקים בשיבה

לילדות בצורות שונות : בחלומות, במחשבות ודמיונות, בכתיבה, בנסיעות לפולין כאנשי עֵדות,

במסעות עם בני המשפחה, בחיפוש אחר בני משפחה אבודים, קברים

ושורשים, בשִיבה לעיר או כפר הילדות . אולי פעם היה שם כפר, אבל הכל השתנה. גם אם חלק מן הבתים עוד

עומדים על תילם - אך הם נראים קטנים כל כך, גם החיטה בשדה

שנראתה גבוהה כיער – התגמדה. ובכל זאת הריח.. משהו מוכר וזר.

חונק בגרון . יש עדיין אנשים, אך אין יהודים. לפעמים עוד נפגוש ישיש בסמטא

שזוכר במעורפל את המשפחה שלנו . השיבה יכולה לעורר רגשות חזקים. והשיבה שלנו ? מה היא עוררה בנו? האם רגשות שמחה, פחד? רגשות אחרים? כל

אלה יחד ? את מי פגשנו? את מי ומה רצינו לפגוש והחמצנו ? האם פגשנו את הילדים הקטנים ההם בתוכנו? האם נרגענו או נפתחו

פצעים חדשים ? מה השתנה בעקבות המסע: האם סגרנו מעגל ?

שערי נפש

חוה ניסימוב

12 w w w . y a l d e i - s h o a . n e t

המכתב

יש לנו חשבונות רבים לא סגורים עם העבר. לפעמים עם אנשים

שהרעו לנו ובגדו בנו, ולעיתים עם אנשים שהיטיבו איתנו ואפילו הצילו

את חיינו ולא תמיד הספקנו להודות להם . אפשר לכתוב מכתב לאדם שאיבדנו ושהיה יקר לנו . אפשר לכתוב למישהו שאנו כועסים עליו מאד . אפשר לכתוב למי שאנו סולחים לו . אפשר לכתוב לאבא או אמא חיים או מתים . אפשר לכתוב לאנשים שהצילו את חיינו . אפשר לכתוב לילד שלנו שלא תמיד יכולנו להיענות לצרכיו . אפשר לכתוב לאלוהים ... ואולי נכתוב מכתב לילד או לילדה הקטנים שהיינו אז ?

שערי נפש

חוה ניסימוב

13 w w w . y a l d e i - s h o a . n e t

התמונה החסרה באלבום

שער זה נפתח לגעגועים אל אנשים יקרים שאיבדנו, אל בית שהיה

ואיננו , אל נופים רחוקים . אם נשארו לנו תמונות מן הימים הרחוקים ההם, הן מעטות ויקרות מאד

לליבנו . לרבים מאתנו אין תמונות כלל והאלבום הריק יכול להתמלא רק

בתמונות מן הדמיון . לו יכולנו לשחזר תמונה אחת שאבדה, או לברוא תמונה מן הדמיון,

כיצד היינו מתארים אותה? מי מצולם בתמונה? האם גם אנו בתמונה?

עם מי ? באיזה מקום מצולמת התמונה? מהם הצבעים, החפצים השונים סביב,

הנוף ? מה צבע הבגדים של המצולמים, צורת הישיבה, תנוחת הידיים ? אולי חיבוק ? מהם הפרטים הקטנים בתמונה שמחיים אותה בדמיוננו והופכים אותה

לכמעט אמיתית ? אילו רגשות מעוררת התמונה שכל-כך היינו רוצים באלבום ?

שערי נפש

חוה ניסימוב

14 w w w . y a l d e i - s h o a . n e t

אנשים משמעותיים בחיי

אנשים משמעותיים עבורנו השפיעו על חיינו לטוב או לרע. אחדים נטעו

בנו כוח לצמוח ואחרים כווצו אותנו וגרמו לנו לנבול . אולי בעבר הרחוק אבא ואמא עוד הספיקו להעניק לנו חום ואהבה ובכך

ציידו אותנו לדרך הקשה באמונה בעצמנו ? היו אנשים שהצילו את חיינו ובכך סיכנו את עצמם ואת חיי משפחתם.

להם אנו חייבים את חיינו . היו חברים שפגשנו, בגטו, ביער, במחנה, בארץ. זכרם מלווה אותנו כי

הם היו משמעותיים עבורנו, לימדו אותנו משהו על עצמנו ועל החיים

וגילו חברות ונאמנות בתנאים בלתי אפשריים . אך היו אחרים שבגדו בנו ובאמוננו . אולי פגשנו במורים שבאישיותם פתחו בפנינו עולמות חדשים וגרמו לנו

להתרחב מבפנים, להיות בטוחים יותר ביכולתנו. אחרים כווצו אותנו

והצליחו לפגוע בנו במקומות הרכים והשבירים . או דמות נכספת של אדם שנפרד מאתנו אך דמותו מלווה אותנו כל

חיינו ? רבים מאתנו פנו לטיפול פסיכולוגי וכך החלו במסע משמעותי ובשינוי

שאיפשר גילוי שבילים חדשים והזרמת כוחות . בשער זה נוכל לפגוש מחדש באנשים משמעותיים חיים ומתים ולתאר

את השפעתם על חיינו .

שערי נפש

חוה ניסימוב

15 w w w . y a l d e i - s h o a . n e t

הגביע

בדמיונכם ראו את המנצח עולה על הבמה המוגבהת וקהל אדיר שואג

ומריע . דמיינו שאתם הזוכים והמקבלים את הגביע. מה אתם מרגישים ? לאט לאט הקהל מתפזר ונמוג מן הדמיון. נשארתם לבד. במציאות.

האם תישארו על הבמה? האם ניצחתם ? את מי ומה ניצחתם?

והגביע, האם הוא מגיע לכם? בזכות מה ? לעיתים אנו כל כך שקועים במה שהפסדנו, שאנו שוכחים את

הניצחונות שלנו : הניצחון הגדול על המוות, הניצחון של להישאר אנושיים לאחר סבל על

אנושי

- וזאת למרות החור העמוק בנשמה . שער זה פותח הזדמנות לכתיבה על הכוחות שלנו, על ההישגים

הקטנים והגדולים,שלמרות שלעיתים הם נראים כמובנים מעליהם, הם

הושגו על ידנו בעמל רב: ההישג של להיות הורים למרות שלרבים

מאתנו לא היה מודל לחיקוי, הישג של לימודים, עבודה, יצירה, וגם

נתינה לעצמנו ולזולת . לכן זה הזמן להריע: הגביע הוא שלי !

שערי נפש

חוה ניסימוב

16 w w w . y a l d e i - s h o a . n e t

ניצוצות של שמחה

פעם קראתי ספר על ילדים בתקופת השואה, ומה שהקסים אותי בספר

היה שילדים אלה חוו גם שמחה ויופי בזמן שעולמם הקודם חרב

עליהם . מה היו מקורות הכוח שלהם ? נקודות האור ? בספר שקראתי הילדים בילו את רוב זמנם בטבע, ביער, עזובים

לנפשם, ולמרות זאת חוו שמחה ואור . האם גם לנו היו רגעים של אור בלב האפילה ? אולי מקור הכוח הייתה משפחה חמה ואוהבת שהייתה לנו לפני

המלחמה והתקווה להתאחד עמם שוב ? ואולי האנשים שאצלם הסתתרנו אהבו וחבקו אותנו והיוו משפחה

חלופית ? או אולי המיפגש עם הטבע והיופי ביער השכיח או עמעם את הפחד

והגעגועים ? שער זה פותח הזדמנות לכתוב על הכוחות שלנו בילדותנו . על הבזקים של שמחה . אולי אפילו הומור וצחוק . וכיום - מהם הכוחות שלנו להתמודד : עם ההזדקנות, בגידת הגוף

ופרדה מיקרים ? מהם ניצוצות האור והתקווה שלנו בהמשך החיפוש אחר משמעות

ואהבה ?

שערי נפש

חוה ניסימוב

17 w w w . y a l d e i - s h o a . n e t

שלום לך ילדות

פרידה היא דבר קשה ועצוב. פרידה קורעת חלקים מתוכנו. שוב אנו

חשים תחושה של להיות ילד עזוב, לבד בעולם. פעם כשנעזבנו היינו

חסרי אונים. היום הפרידה טומנת גם סיכוי להתחלה חדשה . זה שער הפרידה מאנשים קרובים וחברים שמתו, מילדינו שפנו לדרכם,

ממקומות עבודה וגם מחלקים מעצמנו . על סף הזיקנה אנו חווים שינויים רבים: יציאה לפנסיה ופרידה ממקום

העבודה , פרידה מהילדים שלנו שרובם כבר עזבו את הקן, ובצד

השמחה למענם אנו חווים שוב פרידה, שעלולה להפגיש אותנו עם

הנטישות בילדות . מי נטש אותנו שם? ממי נפרדנו לתמיד ומי חזר? ומהן הפרֵידות שאנו

חווים עתה: מהילדים? ממקום העבודה? מהנעורים? מאילו עוד חלקים

מעצמנו ? הגוף שהיה צעיר פעם עוזב ונוטש, לא ניתן עוד להחזיר את הגלגל

לאחור . ובכל זאת אנחנו נאחזים. מסרבים להיפרד . קשה לעשות את קפיצת הדרך מילדות לזיקנה. כיצד אנחנו מתמודדים

עם השינויים ?

שערי נפש

חוה ניסימוב

18 w w w . y a l d e i - s h o a . n e t

חלומות

החיים הם עכשיו. לאחר שפתחנו את השערים הנעולים ונתנו לעבר

שלנו לגעת בנו , עכשיו אולי נוכל להניח לו לנפשו: נסגור בעדינות את

השערים שפתחנו, אך נשים את המפתח במקום בטוח ולא נאבד אותו . זה הזמן לפתוח עוד שער, האחרון בספר זה : שער לחלומות שתמיד חלמנו, אך לא העזנו לנסות להגשימם . העתיד, שבצעירותנו נחווה כאין-סופי, כבר אינו כזה . אבל ההווה כאן, ויכול להאיר פנים ולזמֵן לנו אפשרויות חדשות . כיום, חיינו בהווה נקיים יותר ממחויבויות: רובנו בפנסיה, הילדים כבר

עזבו את הבית ובנו משפחות משלהם. עכשיו מותר לנו לשים את

עצמנו במרכז . זה זמן ה"מותר ": להיות מי שאנחנו, להביע רגשות, להגשים רצונות . לא תמיד קל להעמיק ולחפור בתוכנו ולעורר רצונות רדומים. אולי כבר

"שכחנו " מהם הרצונות שלנו, כי במהלך חיינו הם כוסו בשכבות של

"אסור ". זו ההזדמנות לנסות לגלות אותם ולהקשיב להם . שער זה פתוח לחלומות: מה היינו רוצים להגשים ? אולי משהו "מטורף" לחלוטין ? ואולי רק להיות ולא לעשות כל כך הרבה ? או משהו אחר ? מה ?

שערי נפש

חוה ניסימוב

19 w w w . y a l d e i - s h o a . n e t

השער הפתוח

השער הזה הוא רחב מאד . לתוכו אפשר להכניס נושאים נוספים, שלא הובאו בשערים האחרים . כל רעיון ונושא שתרצו לכתוב עליו כמובן חשוב ומתאים . לדוגמא: אולי אתם זוכרים שיר ערש ששרו לכם ההורים בילדות

הרכה ? או מאכלים אהובים מבית סבא וסבתא ? או מפגש עם המוות והנס שקרה ? אולי אמונה באלוהים שהתחזקה או אבדה בעקבות השואה ? תאור העיר בה נולדתם, הכפר, העיירה . ניתן לחפש ב Google חומר על העיר והעיירה לפני המלחמה.

במהלכה, אחריה . אפשר להוריד תמונות שמדברות אליכם מן האינטרנט . או לסרוק תמונות משפחה של פעם והיום . ניתן להכין אילן-שורשים . אולי להוסיף עבודת שורשים של הנכדים או חלקים ממנה . יש אינסוף שבילים ביער הסבוך של הזכרונות שלנו . השער הפתוח מאפשר להלך בשבילים הרצויים - לזכור ולכתוב .

שערי נפש

חוה ניסימוב

20 w w w . y a l d e i - s h o a . n e t

דורות המשך כותבים

מתוך שיחות עם בני הדור השני נאמרו בין היתר המשפטים הבאים : - " הרגשתי שאני צריכה לפצות את אמא שלי על הסבל שלה, להיות

אמא של אמא שלי ". - " בבית שלנו היתה תמיד הרגשה שיש סוד שלא מדברים עליו ". - " הורי לא הסכימו שאצא לטיולים של בית הספר ". - " בעצם איני יודע דבר על בני משפחתי, ועכשיו כבר אין לי את מי

לשאול ". דור שני הוא דור כאוב . מתוך שיחות וקריאת מאמרים אודות בני הדור השני לניצולי שואה

ומתוך שיחות עם ילדַי הבנתי כי קיימת אצל רבים מבני הדור השני

נטייה לפגיעות רגשית ולמחוייבות קיצונית לדור ההורים . לא פעם הילדים גדלו באווירה של חסך רגשי , באין סבא וסבתא ודודים

ודודות . הם אף קבלו לעיתים מסר כפול שלמרות התפקוד התקין של ההורים

הניצולים, בכל זאת הם מצפים להתחשבות בסבלם גם מילדיהם. רבים

מן הילדים הרגישו ש"הם ההורים של ההורֶה הניצול ". אם נוסיף את רגשות האבל והדכאון אצל חלק מן הניצולים ודאגנות

היתר כלפי ילדיהם, וכעין סוד מפחיד שלא מדברים עליו שמרחף באוויר

– כל אלה עלולים לגרום לרגשות כואבים לבני הדור השני. רבים מן

הניצולים שלא חוו חיי משפחה , התקשו לקיים יחסים חמים ואינטימיים

עם זולתם ולעיתים גם עם ילדיהם . התקשורת עם הדור השלישי, דור הנכדים , קלה יותר לרבים. היחסים

פחות מורכבים ופתוחים יותר . כאשר הנכדים כותבים עבודות שורשים, וחלקם נוסעים לפולין – הקשר

עשוי להתהדק עוד יותר . אתם, בני הדור השני, מוזמנים להכנס בשער זה ולשתף את ההורים או

רק לכתוב לעצמכם אודות הרגשות המורכבים: הכעס והחמצה אם

ישנם, ואולי גם אהבה, חמלה וסליחה . ואתם, בני הדור השלישי, הנכדים, יכולים לכתוב לסבא וסבתא מכתב

וגם להעתיק את עבודת השורשים שכתבתם בבית הספר .

הצייר יעקב פורת כותב על "רעבת רחם"

http://www.notes.co.il/porat/archive.asp?m=1&y=2009

על ספר שירי "רעבת רחם"

חוה ניסימוב נולדה ב-1939 בוארשה, פולין. ברחה עם אימה מהגטו והוסתרה "מאחורי הארון" במלחמת העולם השניה. בתקופה מאוחרת יותר היתה "ילדת חוץ" בקיבוץ. בעלת השכלה אקדמאית, עוסקת במגוון פרוייקטים קהילתיים.

היא נשואה, אמא לשני בנים ובת, וסבתא לשלושה נכדים.

רעבת-רחם

אמי הקיאה אותי מרחמה

מוקדם מדי,

רחוק מדי,

גם ילדי המזדקנים לאיטם

לעולם לא יוכלו לאמצני לבת.

רעבת רחם

אני מהלכת.

שיריה של חוה ניסימוב משקפים, בצורה אכספרסיווית מאוד, את חוויותיה של ´ילדת מסתור´ מתקופת השואה. למעשה, השירים הם בבואה להשלכותיה של חוויה מכוננת וטראומתית על חיי אדם לאורך כל שנותיו - תוך זיקה של מתח וגעגועים כלפי דמות האם, שהיא נציגתו של עולם בחורבנו, ואולי גם בבניינו מחדש. אך יש להטעים, כי המימד האומנותי אינו רק כלי שרת בשירים אלה - אלא גם הישג כשלעצמו. אכן, צמצום הלשון, מטפוריקה מפתיעה וסמלים ייחודיים - הם הצינורות המוליכים של המציאות השירית שבספר, והם גם המעניקים לו את כוחו האמנותי.

ציוריו של האמן הוותיק יעקב פורת, בעל המכחול עז ההבעה, מעצימים את תגובת הקורא על הספר.

כתבה בעתון הארץ על ספרי "ילדה משם"

נולדו זקנים, מתים ילדים

מאת רונית רוקאס

שברי זיכרונות, ולצדם גם כמה זיכרונות שהיתה רוצה שיהיו לה ואינם, מרכיבים את ספרה החדש של חוה ניסימוב. "אני עדיין מרגישה ילדה עזובה", אומרת ניסימוב, שספרה הוא אחד מספרי הזיכרונות המעטים מתקופת השואה שאפשר להגדירם כיצירה ספרותית של ממש

חוה ניסימוב (מימין) והמאיירת עפרה עמית: "בהתחלה היה לי קשה. חוה רצתה לעבוד אתי על הזיכרונות והחלומות שלה, והרגשתי שאני פולשת למשהו אישי"

חוה ניסימוב היתה בת 6 כשהמלחמה נגמרה ובאו לקחת אותה מהמשפחה הפולנית שהחביאה אותה במשך שלוש שנים. בלילה, ניסימוב חולמת עד היום, התארגנו איכרי הכפר עם קלשונים ומעדרים ושני מחנות הסתדרו משני צדיו של חבל. מצד אחד היו האיכרים והמשפחה הפולנית, מצד שני היו "האשה שטענה כי היא אמי... וששת המיליונים שמתו משום שהיו יהודים". אלה מושכים ואלה מושכים, וכולם אוהבים ורוצים אותה. האם באמת כך היה? בספרה "ילדה משם", שיצא בהוצאה החדשה מקטרת, ניסימוב מודה: רק בחלום נאבקו עליה. במציאות, "דודתי ובן דודי באו לקחת אותי. הלכנו, נסענו. כפי שהביאו אותי בשק ושמו בכפר, כך באו ולקחו. איש לא מחה, איש לא בכה".

רק לעתים רחוקות אפשר להגדיר ספר זיכרונות מהשואה כיצירה ספרותית של ממש. "ילדה משם", שכתבה ניסימוב, בת 67, הוא אחד הספרים הנדירים האלה. הוא עשוי קטעים קצרים ובהם שברי זיכרונות שנאספו מאותה תקופה, ולצדם גם כמה זיכרונות

שהיתה רוצה שיהיו לה ואינם, כמו משיכת החבל הזאת. "כל החיים כואב לי שלקחו אותי מהמשפחה הפולנית ואף אחד מהם לא התנגד", מסבירה ניסימוב, "אני מכירה הרבה סיפורים על ילדים שהמשפחה לא רצתה לתת אותם והאיכרים באו עם קלשונים".

אבל משיכת החבל הזאת היא תמיד טרגית.

"כן, אבל אני רציתי לדעת שאוהבים אותי, שנלחמים עלי. הלכתי לפסיכיאטרים שעוסקים בהיפנוזה לפני כמה שנים כדי להיזכר באבא שלי שמת בתחילת המלחמה וכדי לדעת אם חיבקו אותי. אבל לא הצליחו להפנט אותי, אני יותר מדי בשליטה".

הזמנה לכאב

ספרי זיכרונות מהשואה מעלים תמיד הרהורים על תעתועי הזיכרון. ככל שהמלחמה מתרחקת, ההרהורים האלה מתעצמים, גם משום שכל מי שכותב את זיכרונותיו היום היה אז צעיר כל כך. בשיחה עם ניסימוב ובספר שלה יש תחושה חזקה של כנות, של ניסיון לא להסתיר ולדבוק ככל האפשר באמת, גם אם הזיכרון כבר רחוק. זו הסיבה שהיא בחרה בפורמט של סצינות קצרות, מקוטעות. "ידעתי שאם אכתוב ברצף, אני אשקר", היא אומרת, "אעשה לסיפור ולא לזיכרון, והרי הזיכרון שלי רזה, דל בפרטים. היה לי חשוב שזה יהיה אותנטי, שזה לא יהיה סיפור חצי דמיוני על השואה".

את המרווחים בין המלים ובין הקטעים הקצרים החליטה ניסימוב למלא באיורים הנפלאים של המאיירת עפרה עמית, בת 40, שמאיירת בעיקר ספרי ילדים ("בלתזר" של נורית זרחי) וכתבות למגזינים ועיתונים בארץ ובחו"ל. האיורים של עמית מצטרפים אל כמחצית מהקטעים בספר, והצירוף הזה יוצר יצירה שלמה, יוצאת דופן.

איך נוצר הקשר ביניכן?

ניסימוב: "אחרי שכתבתי את הטקסט, החלטתי לחפש מאיירת. לא פניתי בכלל להוצאה, זה היה צריך להיות כמו שאני רוצה. נכנסתי לאתר המאיירים באינטרנט עם בתי וחיפשנו. פתאום ראינו את העבודות של עפרה והתאהבנו. זה היה כמו בחור שרואים בפעם הראשונה, כמו אהבה ממבט ראשון".

עמית: "בהתחלה לא היה לי נוח, היה לי קשה. חוה רצתה לעבוד אתי על הזיכרונות והחלומות שלה, והרגשתי שאני פולשת אל משהו מאוד אישי".

ניסימוב: "אבל את זוכרת מה אמרתי לך? 'עפרה, את מוזמנת להיכנס לתוך הכאב'. אני זוכרת שאמרתי לעפרה שתמיד רציתי תמונה של אבא ואף פעם לא היתה לי. אני אפילו לא יודעת איך הוא נראה, אבל עפרה הצליחה לצייר אותו. אמא שלי אומרת שאבא בתמונה דומה לאבא שלי, רק אבא בחיים היה יותר יפה".

באיור אחר נתנה עמית ביטוי לסיוט שחזר על עצמו לילה אחרי לילה: "אני בת שלוש", ניסימוב כותבת, "איש מפחיד, קטוע רגליים, יושב בתוך ארגז על סף החדר. כולם עוברים לחדר הגדול והמואר ואותי הוא תופס ומכניס לתוך הארגז". האיור הזה, כמו כל האיורים בספר, נעשה בטכניקה של ציור על עץ. עמית: "עץ הוא הרי מאוד חומרי, אפשר לגעת בו, ואני דימיינתי ספר שאפשר ממש להרגיש אותו בידיים. לא איורים שעובדו במחשב. העץ גם מתקשר לאירופה, ליערות, לדרגשי העץ, לבית של הנוצרייה שהיה מעץ".

במפגש עם עמית וניסימוב יש רגע אחד שבו הסופרת מתפנקת, רוצה לשמוע מהמאיירת כי מכל האנשים שהיא עבדה אתם עד היום, יש לה יחס מיוחד אליה. קולה של ניסימוב מתיילד כשהיא דורשת אהבה במפגיע.

"אני עדיין ילדה", היא מסבירה. "זה לא ברמת התפקוד. תמיד טיפלתי ועשיתי ותיפקדתי. אבל אני עדיין מרגישה ילדה עזובה, שרוצה לרקוד על השולחן ויגידו לה איזה יופי. אולי כי ילדי שואה נולדו זקנים ומתים ילדים, כך תמיד אני אומרת".

אשה-אמא

ניסימוב, תושבת בת ים, עובדת מאז יצאה לפנסיה בוועדת התביעות - ארגון עולמי התובע פיצויים מגרמניה לניצולי שואה. התפנית הזאת, שעשתה לאחר שעבדה במשך שנים ברשות למלחמה בסמים, קשורה לשינוי שעברה בתום תקופה ארוכה של הדחקה. "עד לפני 15 שנה לא דיברתי על המלחמה, לא הלכתי לסרטים על השואה, לא קראתי ספרים, רק אגרתי אותם בארונות בסלון".

שני ארונות יש לה בסלון, ושניהם מתפקעים מרוב ספרי שואה - הם נמצאים שם בערימות, צובאים על הפתח, מאיימים להתגולל על הרצפה. "גם היום אני לא בהכרח קוראת את הספרים האלה, אבל אני חייבת לנכס אותם לעצמי, שיהיו בשליטתי".

לפני 15 שנה נסעה ניסימוב לפולין, לראשונה מאז עלתה לארץ בתום המלחמה, ומאותו רגע היא לא מפסיקה לנסות להיזכר. כשהגרמנים נכנסו לוורשה, ב-1 בספטמבר 1939, ניסימוב היתה בת שלושה חודשים. הזיכרון המוקדם ביותר שלה מאותה תקופה אינו באמת שלה; סיפרה לה אותו אמה, חנה אלטשילר, כיום בת 94.

"אשה-אמא מספרת: בהפצצה על ורשה אני תינוקת בת מספר חודשים", היא כותבת, "האומנת יורדת אתי למקלט, ואמי עדיין מתמהמהת בבית. כשהיא מצטרפת אלינו למקלט, היא לוקחת אותי מזרועותיה של האומנת. באותו רגע רועד הבית. פצצה נופלת בסמוך מאוד וזרועה של האומנת, במקום שלפני שבריר שנייה היה מונח ראש, נפגעת מרסיסים. הזרוע נקטעת מאוחר יותר".

קטעי הזיכרונות הבאים כוללים חיים בגטו, עם אנשים אפורים היושבים על מדרכות, בריחה עם אמא וחיים במחבוא, בעליות גג ומרתפים. כשהיא בת 3, מגיע הניתוק מאמא: היא מוכנסת אל תוך שק ומובאת בחשיכה אל כפר פולני, ושם היא נשארת במשך שלוש שנים, עד סוף המלחמה.

תמונה אחת, כמעט בלתי נתפשת, נותרת מהחיים בבית המשפחה הפולנית, שניסימוב לא הספיקה להודות לה, בגלל שנות הניתוק והשיכחה שלה. עד שחזרה להתמודד עם השנים ההן, לא נותר איש מהם בחיים, חוץ מכלה מרירה ושונאת. באותה תמונה, שמתעצמת בזכות האיור הנפלא של עמית, ניסימוב נזכרת באותם רגעים שנאלצה להתחבא ברווח שבין הארון הגדול לקיר. "כשהיו באים שכנים, חברים או בני משפחה אחרים, הייתי צריכה להסתתר שם עם עוד אשה יהודייה שהיתה אתנו בבית", מספרת ניסימוב, "לפעמים זה נמשך שעות, לפעמים ימים, וכל מה שאני זוכרת הוא שלאשה היו קוביות סוכר שהיא היתה אוכלת ולא נותנת לי. הייתי צובטת אותה חזק כדי שהיא תיתן לי קובייה אחת".

למה לא נתת לחם לילד שלי

זיכרון אחר בעל עוצמה שייך לימים שלאחר השחרור, כשאמא של ניסימוב חזרה מגרמניה, שם הסתתרה. זה לא מפגש של אהבה, אפילו חום אין בו, רק זרות קשה. בתמונה שציירה עמית נראית ילדה כהת שיער, אסופה אל עצמה, עיניה פקוחות, חרדות, ולצדה אשה צהובת שיער. הן שוכבות גב אל גב, זו אינה מנסה לגעת בזו.

התמונה הזאת, והטקסט שנלווה אליה, קשים כל כך.

ניסימוב: "קיוויתי שהזיכרון שלי לא נכון, רציתי שזה לא יהיה נכון. אבל אמא אמרה, כך בדיוק היה. רציתי שהיא תגיד לי, 'אבל ישנת, לא רציתי להעיר אותך'. במקום זה היא אמרה, כשקראה את הספר, 'הייתי קרה, גם אני עברתי דברים קשים'".

היחס שלך לאמך מורכב מאוד, את מכנה אותה לאורך כל הספר "האשה-אמא".

"אמא שלי היא אשה חזקה מאוד, אבל היא גם מדחיקה הרבה. היא היתה אשה יפה מאוד, והיופי היה לה מאוד חשוב בחיים. אולי בגלל זה היא שרדה. הדבר היחיד שהיא בוכה עליו עד היום הוא שלא נתנה לאשתו של אח שלה את הלחם שהיה לה. הדודה ירדה עם התינוק שלה למשאיות בזמן האקציה, ואנחנו הסתתרנו. לה היה סיר עם דייסה ולאמא שלי כיכר לחם. דודה שלי רצתה להחליף אבל אמא שלי סירבה".

"לימים, כשפוגשת אמי את אחיה שברח מן הרכבת", ניסימוב כותבת, "הוא שואל: 'למה לא נתת לחם לילד שלי?' אמא שלי משקרת: 'נתתי'. הוא מסתכל בה במבט מוזר ואומר: 'לא, לא נתת'".

את עדיין כועסת.

"היום אני כועסת יותר על אחרי המלחמה, שלא היינו יחד. בעצם, מגיל 3 אמא ואני לא היינו יותר יחד, הייתי במוסדות ובקיבוצים. אחרי המלחמה זה היה פחות הכרחי, ועל זה יש לי יותר כאב".

לניסימוב עצמה שלושה ילדים, שני בנים ובת, כולם בוגרים. איזו אמא היא היתה? "כשהייתי צעירה חשבתי שאני אמא מאוד טובה. קודם כל, הרי הייתי אתם. אבל, בעצם, לא יכולתי לשנות את מה שאני. הייתי מלאה חרדות ודיכאונות והילדים הרגישו בזה. היה לי קשה להכיל את הכאב שלהם, ומזה הם סבלו. עכשיו, כשהספר יצא, הם כתבו לי: 'סלחנו'".

אתר הדרכה לכתיבת זכרונות

האתר נותן הדרכה לכתיבת זכרונות. יכולים להעזר בו ילדי שואה, דור שני, מתנדבים וכל מי שמתעניין
כתובת האתר
www.yaldei-shoa.net

כתבה על ספרי "ילדה משם"

משם ומכאן


ילדה משם, חוה ניסימוב, הוצאת מקטרת


ילדה משם
לאלו שקשה עליהם קריאת ספרים עבי~כרס העוסקים בזיכרונות של ניצולי שואה, "ילדה משם" הוא אפשרות מאלפת להתמודד עם הקושי הנפשי. הספר עוסק בזיכרונותיה של ניצולת שואה, אולם הוא עושה זאת בצורה ייחודית ולא פחות מפתיע _ בקיצור מרשים. הספר בנוי מעמודים (לא ממוספרים) שבכל אחד מהם רסיס של זיכרון המורכב מעשרות מילים, ולפעמים רק קצת יותר, המנוסחות היטב.
הנה דוגמה: "אישה~אמא לא אוהבת לשוב לאחור, לזיכרונות. היא חיה בהווה וכך טוב לה. היא לא רוצה לבכות, אלא רק לשמוח ולהיות יפה עד כמה שהיא יכולה. לכן הסיפורים שלה מ'שם' הם נדירים. גם הזיכרון כבר בוגד בה. אבל סיפור אחד חרות בזיכרונה וצורב כמו פצע טרי וכשהיא חוזרת ומספרת אותו היא בוכה:
"בזמן האקציה, כשהרמקולים צורחים לכולם לרדת, חלק מהאנשים יורדים וחלק מסתתרים בחוֹרים כמו עכברים. אמא שלי ואני מסתתרות, אבל דודה שלי רוצה לרדת עם התינוק שלה. יש לה סיר עם דייסה ולאמא שלי יש כיכר לחם. דודה שלי מבקשת את כיכר הלחם, ובתמורה תשאיר את הדייסה. אבל אימא שלי לא נותנת. לימים, כשפוגשת אמי את אחִיה שברח מן הרכבת, הוא שואל: 'למה לא נתת לחם לילד שלי?' אימא שלי משקרת: 'נתתי.' הוא מסתכל בה במבט מוזר ואומר: 'לא, לא נתת'".
זהו ספרה הראשון של חוה ניסימוב, 68, ילידת ורשה, פולין. בשל גילה "הצעיר", הזיכרונות של המחברת מהשואה בנויים מרסיסי זיכרון הבנויים על השהות בגטו, ולאחר מכן בבית משפחה נוצרייה, שם השאירה אותה אימה עד לתום המלחמה. המחברת סירבה לעצור את זיכרונותיה והספר כולל גם את חוויותיה כילדת חוץ בקיבוץ. את הטקסטים מלווים איוריה של עפרה עמית, ובמפתיע של ניסימוב שהם מתארים בדיוק את מה שהיא זכרה וניסתה לתאר.

יצחק טסלר

הרצאות בנושא כתיבת זכרונות, פנאי אקטיבי

אני מרצה בנושא של כתיבת זכרונות, פנאי אקטיבי-יצירתי
בבתי ספר אני מעבירה סדנאות מיוחדות לפני נסיעה לפולין בשמוש ספרי "ילדה משם"
האימייל שלי nisimov1@netvision.net.il

אני מאמינה כי קשר רגשי -אישי עם ניצולי שואה תורם תרומה חשובה כהכנה למסע בפולין. מעבר לפגישה עם אנשי עדות יש כאן הזדמנות למפגש יצירתי-ספרותי עם ניצולה (אני)
להתראות
חוה ניסימוב